פסק-דין בתיק עמ"נ 34669-10-10

א.      ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, מיום 16.8.2010, שליד עיריית גבעתיים (להלן בהתאמה: " ועדת הערר" ו" העירייה"), שלפיה התקבל ערר שהגיש המשיב על החלטת המערער, מנהל הארנונה בעיריית גבעתיים (להלן: " המערער") לדחות את השגתו (ערר מס' 21/09).

ב.       העובדות הרלוונטיות

המשיב ואחותו, הינם הבעלים של בנין למגורים בשטח של 97 מ"ר, הידוע בספרי המערער כנכס מס' 313901000 (להלן: " בית המגורים"), וכן של נגריה בשטח של 89 מ"ר, הידועה בספרי המערער כנכס מס' 313902000 (להלן: "הנגרייה" וביחד: " הנכס").

משנת 1996 לא שולמו לעירייה תשלומים עירוניים בגין הנכס.

בשנת 2003 נכרת בין המערער למשיב הסכם פשרה (נספח ג' לכתב הערעור), לפיו " יסולקו כל טענות הצדדים אחד כלפי רעהו לרבות טענות בגין חוב ארנונה נשוא התיק הנ"ל שנצבר עד ליום 31.8.03" עוד הוסכם כי המשיב ישלם למערער סך של 9,296.32 ש"ח (להלן: " הסכם הפשרה הראשון").

ביום 1.1.2009 נכרת בין המשיב למערער הסכם פשרה נוסף שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: " הסכם הפשרה השני" - נספח ט' לכתב הערעור). בהסכם הפשרה השני הוסכם כי לצורך סילוק כל חוב נטען על ידי העירייה בגין הנכס ישלם המשיב לעירייה סך של 54,298 ש"ח.

ביום 5.4.2009 הגיש המשיב השגה על שומת הארנונה שהוצאה לנכס לשנת 2009, ועתר לפטור את הנכס מתשלום ארנונה. המשיב טען כי הנכס אינו ראוי למגורים, כעולה מחוות דעת השמאי מטעם בית משפט שביקר בנכס ביום 28.1.2009 (להלן: " השגת המשיב")

השגת המשיב נדחתה בהחלטה:

"ההשגה אינה מתקבלת

יש הסכם שנחתם עם ביהמ"ש"

 הא ותו לא.

על ההחלטה האמורה הגיש המשיב ערר לועדת הערר. בערר חזר המשיב על טענותיו בהשגה, ואף טען כי הסכמותיו בעבר לטענות המשיב נתקבלו בשל טעות וכפייה וממילא ניתנו קודם לחוות הדעת השמאי (להלן: " הערר"). 

בתגובתו לערר, טען המערער, כי הערר הוגש באיחור. כן טען כי המשיב מושתק מלהעלות טענות מכוח הסכמי הפשרה, ועוד טען כי הנכסים, לאור מצבם, ברי חיוב בארנונה, וכי יש לחייב את המשיב להמציא את המסמכים המלאים עליהם הוא מסתמך. 

תשובתו של המשיב לתגובת המערער לערר הייתה ארוכה באופן משמעותי ביחס לערר שהוגש, והועלו בה טענות חדשות. בין היתר, טען המשיב בתשובתו כי התשובה להשגה נחתמה בידי ב"כ המערער אגב ניגוד עניינים  וכי הערר לא הוגש באיחור. בנוסף טען המשיב כי המערער לא חתם על תשובתו להשגה, ולא צרף תצהיר לתשובה לערר. כמו כן חזר המשיב בתשובתו על הטענות שהעלה בערר, באשר למצב הנכסים והסכמי הפשרה שנכרתו בינו לבין המערער.

ביום 22.9.2009 התקיים דיון בפני ועדת הערר (בהרכב חסר). במסגרת הדיון ציינה ב"כ המערער כי " התשובה להשגה (להשגת המשיב - י.ש.) ניתנה בחתימתו של מנהל הארנונה" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 2 - נספח טו' לכתב הערעור).

ביום 3.11.2009 קיבלה ועדת הערר את הערר בנימוק כי לא נמצאת לפניה תשובת מנהל הארנונה להשגת המשיב (להלן: " החלטת ועדת הערר מיום 3.11.2009"). ערעור שהגיש המערער על החלטה זו נתקבל, והדיון הוחזר לועדת הערר, מן הטעם שהחלטת ועדת הערר מיום 3.11.2009 נתקבלה בהרכב חסר (ראו החלטת בית משפט זה מיום 24.3.2010, מפי כב' השופטת מרים סוקולוב, בעמ"נ 20784-12-09 - נספח ב' לכתב הערעור).

ביום 16.8.2010 החליטה ועדת הערר, פעם נוספת, לקבל את הערר. בהחלטתה (נספח א לכתב הערעור) קבעה כדלהלן:

"[...] אי מתן תשובה נחשבת כקבלת ההשגה.

אכן, במקרה דנן, בחר מנהל הארנונה, מטעמיו שלו, שלא להשיב למשיג (העורר דנן) על השגתו.